עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אז היי..השם שלי הוא אלונה אני בת 17 אם הגיל כך כל משנה.
אז על ההתחלה רציתי להגיד שבחיים לא חשבתי שאני אפתח בלוג או בכללי אשתף עם מישהו את הרגשות שלי וכדומה..אבל הרבה עבר עליי השנה,השתנתי,הכרתי אנשים חדשים,איבדתי אנשים חשובים העיקר שהבנתי את הטעויות שלי ולמדתי מהם.. וחשבתי לעצמי אולי לשתף דברים כאלה עם אנשים זרים יהיה יותר קל אז הנה אני,פותחת בלוג משלי ורושמת כל מני בולשיט שכנראה לא מעניינים אף אחד ואולי אני לא עושה את זה בשביל שמישהו מסויים יקרא את מה שאני כותבת אלא סתם כדאי להקל על עצמי ולא לסחוב הכל על הכתפיים.
חברים
SuperGirl1ThelseשארלוטRed RoseJUNE Mc'lovingyehav
אנבלTammy JacksonEdenעוד מוזרה בעולםThese HeavenDarkEagle
Tahelאפרתgamer girlנערת הגורלMeshiLoLa
נושאים
"אמונה"

אמונה..וואו המילה הזאת אומרת הרבה בשביל חלק מאוכלוסיית כדור הארץ.בשבילי היא להפך כבר לא אומרת כלום.כן אפשר להגיד שאני לא מאמינה באלוהים אבל זה לא נכון.אני מאמינה בזה שיש כוח כלשהו בלתי מובן לנו עדיין,אולי זה המדע או וואט אבר שברא את העולם,את הכדור הארץ והשאר..אבל החלק ה"דתי" או איך להגיד את זה יותר טוב..לא נכנס לחיים שלי אפילו לא עם רגל אחת.כן אני יהודיה כמו חלקחם וכן אני מכבדת את שאר האמונות כמו נצרות וכ'ו ולא מנסה לשכנע אנשים לא להמין באל שלהם פשוט מביאה את העמדה שלי.וכן על הנושא הזה אפשר להתווכח מלא אבל למה? זה יתן לכם משהו?זה בדיוק כמו לדבר על פוליטיקה אתם לא תוכלו לשנות כלום אתם תחת שלטון זה מבוי סתום.להאשים מישהו בזה שהוא "גוי" או לשנוא בן אדם בגלל אמונתו?הביאו את דעתכם ותנו לאחר להביא את דעתו ונגמר הדיון.אל תאבדו סתם את האנרגיות שלכם תשמרו אותם למשהו טוב יותר.
הוא.
15/02/2016 20:14
אלונה
אהבה, חיים, גיל נעורים, מערכת יחסים
אם מישהו עדיין זוכר אותי פה אז היי..חזרתי.
אז וואוו עברו כמעט 5 חודשים מאז שכתבתי פה בפעם האחרונה ואתם יודעים מה?בכמעט חצי שנה הזאת קרו יותר דברים ממה שקרו לי בכל החיים.
אז מאיפה להתחיל.
הכרתי בחור. בחור נחמד כזה שכשאתם נכנסים לחדר אתם ישר מבינים שלא משנה מי אתם הוא יקבל אתכם בחום ואהבה שאתם חברים הכי טובים ושאפשר באמת לבטוח בו.כשרק נכנסתי לכיתה ב1 לספטמבר התיישבתי לידו ואתם יודעים הכרנו כמו בסרטים האמריקאים הגרועים האלה על נערים מתבגרים.ילדה טובה שהתאהבה בילד רע.
זה התחיל באמצע ספטמבר.התחלנו להתחבר ממש ישבנו אחד ליד השני והתעלמנו מהחברים שמצאנו לפני.
דיברנו על הכל. הוא סיפר לי על החלומות שלו ואני אשכרה התעניינתי. בחיים לא הרגשתי ככה.
הוא מיוחד וכולם ישר שמו לב לזה והוא באותו זמן שם לב אליי.
בנובמבר התחלנו להתאהב אם אפשר להגיד ככה. התחלנו לצאת יותר ואת האמת..תאמת שפחדתי ממנו ממש ואני עדיין פוחדת.
יש בו משהו ממש מסתורי ולא בקטע טוב. הוא עשה מלא דברים בעבר שלו שאפילו קשה לדמיין לא יודעת איך להגיד את זה אבל הוא לא היה בדרך הכי נכונה בחיים שלובערב.היו לו כמה סיבוכים,עניינים עם משטרה ובכללי עבירות על החוק אבל כל זה הפסיק מאז שהתחלנו להיות סוג של ביחד. הוא הפסיק להסתבך בצרות כדי לא להכניס אותי לשם.
הוא מתנהג אליי כמו לאחותו הקטנה. הוא הבחור הראשון שבאמת מכבד אותי ומעניין אותו מה יש לי להגיד. יש לו את הכי הרבה סבלנות שבעולם וזה מה שמושך אותי אליו כל הזמן.הוא מתנהג כמו גבר וזה מה שאני אוהבת בו.
בסוף נובמבר החלטנו שאנחנו זוג ושמטומטם להתעלם מהעובדה הזאת שאכפת לנו אחד מהשני.
הוא חכם. חכם מאוד וזה מה שמפחיד אותי כי לפעמים נדמה לי שהוא יודע עליי יותר מדיי.
הוא ראה אותי שמחה,שיכורה,עצובה,עצבנית וחסרת תקווה והבן אדם הזה בחצי שנה הזאת הכיר כל כך הרבה צדדים שלי שאף אחד בחיים לא הכיר.
נראה לי הוא האהבה הראשונה שלי ואני יודעת איך זה יכול להישמע.
ילדה תמימה שהתאהבה בפעם הראשונה וחושבת שזה ה-אחד שלה.
אני לא אומרת את זה.
הוא אולי לא ה-אחד שלי אבל הוא מהאנשים האלה שאפילו כשנפרד והכל נגמר מתישהו אנחנו עדיין נשאר חברים ממש טובים ועדיין נאהב אחד את השני ולדעתי זה ממש קסום.
אני לא כותבת שיקראו את זה או שיגיבו.זה רק תזכורת בשבילי.בשביל לא לשכוח את האנשים שמתישהו שינו לי את החיים.
אנחנו 4 חודשים ביחד ו4 חודשים האלה היו קשים ולהגיד קשים זה לא להגיד כלום אבל על זה בפוסט הבא.
אני חושבת שאני אוהבת אותו.
0 תגובות
קיץ 2015
05/09/2015 17:44
אלונה
חיים שלי, בית
היי.
להיפרד זה לא אומר למות אתם יודעים לפעמים להיפרד זה להתחיל חיים מהתחלה והחיים שלי רק התחילו.
לפני כמה חודשים עזבתי את ישראל ועברתי למוסקבה ואני חושבת שאני כבר מזמן לא הייתי כל כך שמחה מהבחירות שלי כמו שאני עכשיו.
הקיץ הזה היה מטורף לגמרי הוא התחיל במעבר שלי,אני התקבלתי לאוניברסיטה שרציתי,אני עשיתי רוד טריפ לסאנקט פטרבורג במכונית,אני הייתי בכל כך הרבה מקומות יפים ופגשתי אנשים כאלה יפים אני לא מצטערת שעברתי לפה והתחלתי את החיים שלי מהתחלה.אני לא אתחיל לתאר כמה הכל מסתדר אצלי עכשיו רק המחשבה הזאת גורמת לי לבכות מאושר.
אני התקבלתי לאוניברסיטה בכזאת קלות וכל כך פחדתי ללכת בראשון לספטמבר למקום כל כך לא מוכר,להיכנס למסגרת ששחכתי ולדבר עם אנשים שכל כך שונים ממני אבל כל זה היה סתם לחץ רגיל.הכל הסתדר מעולה.האוניברסיטה שלי היא אחת מהטובות במוסקבה ואני נהנת ללמוד פה למרות שרק התחלתי.
אני מצאתי חברים.אני.כן פאקינג אני מצאת חברים.
אני מרגישה שאני מתחילה לחיות כמו שתמיד רציתי ואני מודה כל כך לכל מה שיש לי עכשיו.
מוסקבה זה עיר של תנועה "העיר שלא ישנה" זה נכון ואני הייתי חייבת את הקצב של העיר הזאת בשביל להתעורר קצת לחיים.חזרתי לחברים שלי ולמשפחה שנשארה לי פה,חזרתי לאנשים שאשכרה אכפת להם ממני ושאוהבים אותי כמו שאני אוהבת אותם.באיזשהו פוסט אני כתבתי שאף פעם לא באמת הבנתי איפה הבית שלי בגלל שעברתי כל כך הרבה מקומות ב17 השנים האחרונות אבל עכשיו אני יכולה להגיד בביטחון שהבית שלי זה איפה שאני מרגישה שמחה ומאושרת.הבית שלי פה.
תודה על הכל.
מוסקבה,אני אוהבת אותך.
4 תגובות
זה הזמן להיפרד.
26/05/2015 11:34
אלונה
חיים שלי, משפחה, חברים

7 שנים עברו מאז שהגעתי לפה. 7 שנים של שמחה,חברים חדשים ועוד הרבה דברים נהדרים.7 שנים של אושר טהור וילדות נהדרת. 7 שנים של חוויה שונה ותורמת. 7 שנים של שמחה.
אני אף פעם לא הצטערתי שעברנו לישראל,נכון שלפעמים שנאתי להיות פה ולפעמים היה לי מאוד קשה בהתחלה עם השפה ועם החברים אבל הכל השנתה עם הזמן וקיבלתי את כל מה שרציתי.
7 שנים עברו וכנראה שזה הזמן להיפרד ולהמשיך הלאה. רק בעוד 10 ימים אני חוזרת למוסקבה ואני,איך להגיד את זה, בשוק קל שככה הכל נגמר.ברור לי שאני אתגעגע לישראל,אתגעגע לאחותי,לחברה הכי טובה שלי,לסבתא שלי ולכל המשפחה שיש לי פה אבל בשבילי זה הסוף הטוב ואני מקווה שכל מי שעדיין לא מבין את ההחלטה שלי או 
שלא מקבל אותה יבין ויתמוך בי.

7 שנים עברו ואני לא הייתי רוצה לשנות שום דבר ממה שקרה בישראל,התקופות הקשות שעברתי פה רק הוכיחו לי כמה שאני חזקה. אני כותבת את זה עם דמעות בעיניים.. התקופות השמחות של החיים בישראל אני לא אשכח לעולם והן היו התקופות הכי טובות בחיים שלי. אני מודה לכל בן אדם שהכרתי פה,לכל בן אדם שאיבדתי קשר איתו ולכל בן אדם שאף פעם לא עזב אותי ברגעים קשים.

אחותי,אני כל כך שמחה שיש לי אותך בחיים ואני לא יכולתי לבקש אחות יותר מדהימה ממך. בשנים הראשונות שלי בישראל את היית כמו אמא בשבילי,את לימדת אותי לקרוא,לכתוב ולדבר. אני בחיים לא אשכח איך היינו יושבות מול המחשב שעות ושרות את השיר HOT חחחחחחחחחחח..ועוד מלא דברים שעשינו ביחד. אני תמיד הייתי תלויה בעזרה ובתמיכה שלך.לימדת אותי הרבה ואני לא יכולה לבקש יותר מזה."משפחה לא בוחרים" פתגם שלדעתי קצת לא נכון במקרה שלנו.אני בחרתי את המשפחה שלי ואת לוקחת חלק גדול ממנה.

חברה הכי טובה שלי שלדעתי לא דיברתי עליה מספיק בבלוג שלי.היית איתי 5 שנים,בחיים לא רבנו,בחיים לא נפרדנו,הוכחנו למלא אנשים שחברות בין נשים קיימת והחברות שלנו זה הקשר הכי חזק שהיה לי איי פעם עם בן אדם. להגיד שאת "חיים שלי או החצי השני שלי" זה הדבר הכי קיטשי להגיד אבל זה גם הנכון כי להפך מכל אלא שזורקים את המילים האלה סתם אנחנו באמת מתכוונות אליהן.בלעדייך אני הייתי מאבדת את עצמי לגמרי.את לא ישר תמכת ברעיון שלי לעבור חזרה למוסקבה אבל קיבלת את זה ואת היית הבן אדם שכנראה הכי רצה את זה בשבילי ואני ממש שמחה שיש לי בן אדם כזה.הבטחנו כמה דברים אחת לשניה ואני עומדת מאחורי המילה שלי לקיים את ההבטחות האלה.קשה לתאר אותך במילים כי את כל כך מיוחדת וכל כך לא דומה לאחרים,מה שכן,את דומה לי וזה מה שהפך את החברות שלנו לאמיתית.

היו לי מלא רגעים של פרידות,עברתי מליון דברים ונפרדתי ממליון אנשים ב17 שנים האחרונות אבל הפרידה הזאת תהיה הכי קשה לי.אני לא באמת יודעת איך להיפרד נכון כי אני חייבת לכן את החיים שלי על זה שהצלתם אותי מכל כך הרבה מקרים שהייתי אבודה בהם.אין מספיק מילים כדי לתאר כמה אני נקרעת בין שני דברים שחשובים לי באותה רמה וזה ההרגשה הכי נוראית שאיי פעם הייתה לי עד עכשיו ואני לא מאחלת לאף אחד לעבור אותה.זה כמו שהיו מבקשים מכם לבחור אחד מההורים שלכם בידיעה שאת השני אתם בחיים לא תראו יותר.לדעתי אני הוכחתי לעצמי שאחרי כל נפילה אפשר לקום ולהמשיך הלאה בלי להסתכל על העבר.
7 שנים של טירוף והייתי נותנת הכל בשביל להחזיר אותם.
6 תגובות
סרטוןhttps://youtube.com/devicesupport
פמיניזם (סיפור קצר מהחיים שלי)
04/03/2015 15:53
אלונה
פמיניזם, שיוויון זכויות, גברים, נשים, חיים

מאז שהייתי ילדה אני זוכרת את עצמי אוהבת מכוניות וכל מה שקשור לעניין אבל במשך החיים שלי כל אחד חשב בחובתו לנסות לשכנע אותי שהעניין הזה "לא בשבילי" שזה "לא קטע של בנות" "למה את צריכה את זה את יכולה להיות מאפרת,שחקנית,זמרת,טבחית,שלא נדבר על זה שלהיות אמא זה חובתך היחידה בעולם הזה"
קודם כל אני חושבת שה"חובה" שלי בעולם זה לחיות חיים טובים,מאושרים,מהנים ולהתעסק במה שאני אוהבת.

עכשיו אני בת 17 ואני עדיין מאוד אוהבת מכוניות,נהיגה וכל מה שקשור לתחום.זה משהו שאני יכולה לדבר עליו שעות,זה מביא לי שמחה לחיים.ונכון אולי אני לא מבינה הכל אבל זה רק עניין של זמן אני מאוד רוצה ללמוד ולדעת יותר ממה שאני יודעת עכשיו.
אני מפחדת להתחיל שיחות עם בנים או בנות על הנושא הזה או בכלל לדבר על זה לידם כי אני חושבת שהם לא יבינו אותי נכון או שיחשבו שזה איזשהו קטע בשביל "להתחיל" איתם (עם בנים).
חלק יגידו שזה נכון,שזה לא "קטע של בנות" אבל יודעים מה,אנחנו חיים במאה ה-21 תתעוררו כבר.זה לא ימי הביניים,באותה מידה שגבר יכול להתעניין באיפור או אופנה בת יכולה להתעניין במכוניות,מטוסים או לנהל עסק וכל הדברים ש"מקובל" שרק גבר יאהב ויעשה.
אני לא פעם ולא פעמיים נתקלתי בגברים וגם נשים שיורדים עליי בגלל תחומי העניין שלי או זורקים לכיוון שלי כל מני סטיגמות ידועות כמו למשל "נשים לא יודעות לנהוג" ובואו נבהיר את זה קצת יש *אנשים* שיודעים לנהוג ויש *אנשים* שלא יודעים לנהוג אני לא אתחיל עכשיו עם המריבה האין סופית הזאת של גברים ונשים מי העם היותר טוב כי כולנו אנשים וישנם אנשים טובים ורעים,אנשים שכן יודעים לעשות משהו ואנשים שלא ואני מבקשת מכם,תהיו חכמים ולפני שאתם עושים הפרדה לגמרי מטומטמת בין נשים וגברים ותחשבו.
כמו מנשים גם מגברים באותה מידה מצפים דברים שלפעמים הם לא יכולים לעשות מבחינה נפשית או פיזית וזה גם מעליב אותי.בעיניי כל גבר חייב לעשות מה שהוא רוצה.אותו הדבר לגבי הנשים.
וכן אני בעד שוויון זכויות בין גברים ונשים.אני לא נתקעת רק על זה,יש בעיות יותר חשובות מזה אבל לפעמים זה פוגע כשמישהו חושב שאתה לא יכול לעשות את מה שאתה אוהב רק בגלל שנולדת גבר או אישה.
הנה הגדרה למי שעדיין או עד הסוף לא יודע מה זה פמיניזם:
Feminist: the person who believes in the social,political and economic equality of the sexes
1 תגובות
להתחיל הכל מהתחלה
06/09/2014 08:44
אלונה
בית ספר
היום בדיוק לפני שנה פתחתי את הבלוג הזה וכמו שאני מסתכלת אחורה אני רואה שהדמות הדכאונית עזבה אותי מזמן.מאוד השתנתי בעזרת הבלוג הזה.הכרתי אנשים חדשים,דעות חדשות ובכלל הכרתי עוד חלק מהעולם שבלי קיומכם לא הייתי מכירה.
שנת לימודים חדשה כבר התחילה וכולם נראים מאוד מבואסים מזה אבל אני רוצה לאחל לכל הילדים והנערים בהצלחה בשנה החדשה.אל תוותרו לעצמכם ותלמדו.
אני התחלתי כיתה י' ואני לא רוצה לדבר במילים של המורה שלי אבל "אנחנו כמו י'ב,כבר מריחים את הסוף באוויר" זה דיי נכון כי במהלך השנים למדתי והבנתי שהזמן עובר מאוד מהר ושלוש שנים זה כלום לעומת מה שכבר עברתי.
אז מזל טוב לבלוג שלי ובהצלחה לכם בשנה החדשה :)

3 תגובות
מאוהבת
13/06/2014 12:52
אלונה
בית הספר, חיים שלי, געגוע, אהבה
כל שנה לפני סיום הלימודים אני הייתי הבן אדם הכי שמח בעולם.
כל שנה רק לא השנה.
אני מסיימת שלוש שנים באותו בית ספר ואני לא רוצה לעזוב.
פשוט לא רוצה.
עובר עליי יותר מדי רגשות וזה מחרפן.עצב,כעס,שמחה,אהבה.וכל זה באותו רגע.
באותו רגע כשאני מסתכלת עליו כל רגש אפשרי נעלם ולרגע אני פשוט מתנתקת מהעולם הזה.
אני תופסת את עצמי על המחשבה שזה טיפשי לגמרי ושלא יצא מזה שום דבר אבל זה לא עוזר.
אני ממשיכה לאהוב אותו.
חלקכם תצחקו עליי ואתם תעשו את המעשה הנכון כי זה מצחיק עד כמה שזה מטומטם.
מזמן רציתי להודות בזה אבל איכשהו המילים לא הסתדרו לי ופשוט לא יכולתי לכתוב פוסט שלם בלי כל מני בולשיט.
אני ילדה קטנה וכראה שפשוט חיפשתי את הדמות הגברית שכל השנים האלה הייתה חסרה לי.
ואולי אני סתם דמיינתי אותו והמצאתי לעצמי דמות אחרת שרק נראית כמוהו.
בעזרת בלוגר למדתי לא להחזיק דברים בבטן ותמיד לשתף אז כנראה שהגיע הזמן להודות בזה כי אני לא רוצה שזה יכאיב לי יותר.
אז שלום.שמי אלונה ואני מאוהבת במורה שלי.




2 תגובות
Last Mile Home
07/04/2014 22:01
אלונה
ילדות, זכרונות, סבא, משפחה, בית
לאחר כל הדברים שקרו אצלי במשפחה היה לי קשה להגיד איפה הבית שלי.
למען האמת בחיים לא הייתי בטוחה איפה המקום שלי בדיוק.מעברי דירה כל שלוש שנים,בית ספר חדש,חברים חדשים וכ'ו.
הרוב יגידו שזה נהדר וככה אני מכירה יותר אנשים,רואה יותר מקומות אבל לדעתי עדיף להיות במקום אחד,עם אותם אנשים שהכרת מגן חובה,עם משפחה שתמיד קרובה אלייך,עם זכרונות הישנים שלך.
אני מכירה מקום אחד כזה.הבית בו נולדתי.בעיר הקטנה בה נולדתי איפה שכולם מכירים את כולם,כולם חברים של כולם.
מקום שכאילו יצא מאיזה סרט משפחה צפוי אבל אמיתי שנוגע ללב של כולנו,כזה שהרוב יכול להזדהות איתו.
זה המקום שלי.שם תמיד הרגשתי שייכת.
פעם הייתי טסה לשם כל קיץ כשהייתה אפשרות.
עכשיו אני טסה לשם פעם בשנתיים.
הבית שיש בו יותר מ107 שנים של זכרונות מכל המשפחה שלי שאיי פעם גרה שם.
הבית שנבנה על ידי מישהו מהמשפחה שלי לפני 107 שנים.המישהו הזה היה איש מאוד חשוב אז בתקופה.תמיד אמרו שיש בנינו קשר כלשהו מכיוון שאני הייתי הראשונה שנולדה בבית הזה לאחר כל כך הרבה שנים ונולדתי בתאריך לידה של מי שבנה את הבית.
אני זוכרת את הפעם האחרונה שהייתי בבית הזה עם סבא שלי.הבית היה כל כך חשוב לו..
אני גם זוכרת את הפעם הראשונה שהייתי שם בלעדיו.את האמת היה לי קשה מדי לכן כשהגענו ועמדנו בכניסה פשוט פרצתי בבכי באותו רגע יכולתי פשוט לדמיין אותו עומד איתנו ונכנס הבית.יכולתי לדמיין את הילדות שלי.ראיתי הכל כמו בסרט והתחלתי לבכות.
את הבריכה,את איך שהיינו הולכים לכל מני מקומות,איך שהיה מלמד אותי לשחק כדורגל ולהתנדנד על הנדנדה.
איך שכמעט מתתי בנהר מהיר והוא הציל אותי,איך שאני וסבתא היינו דואגות לו כל פעם שהיה חוזר מאוחר.
איך שהוא היה אבא בשבילי.לזה אני מתגעגעת.
ונחשו מה
הקיץ אני נוסעת לשם.אני מחכה וסופרת את הימים למרות שיהיה לי כואב להיות שם בלעדיו.
תזכרו איפה הבית,אל תשכחו מאיפה באתם ומאיפה השורשים שלכם.
משפחה זה הדבר הכי חשוב בחיים והדבר היחידי שישאר לכם בחיים.
אני עד עכשיו מנסה להילחם על המשפחה שלי שלפחות נדבר אחד עם השני ואני אמשיך לעשות זאת עד הנשימה האחרונה שלי.


4 תגובות
סרטוןKings of Leon - Last Mile Home ( Bonus T...
SWEET 16
04/04/2014 19:55
אלונה
יום הולדת
אז כן..לפני שבוע ומשהו היה לי יום הולדת 16.
את האמת,הפעם לא התרגשתי.אני זוכרת את עצמי מחכה וסופרת ימים לפני היום הולדת שלי אבל הפעם זה היה אחרת.
מרוב הבושה שיש בי על הדברים שאני עשיתי ואני בכלל לא גאה בהם אני כבר לא רציתי לחגוג או שמישהו בכלל יזכר בי.
לא רציתי שחברים שהכרתי פעם יזכרו בקיומי פעם בשנה ביום הזה כדי להגיד לי איזה "מזלט" יבש.
לא רציתי שאמא שלי תבוא אליי הבית.כן.אמא שלי שכבר לא גרה איתי בגלל מצב משפחתי שנוצר לנו.
לא רציתי שהם יבזבזו כסף על מתנות שאני בכלל לא צריכה ובכלל לא ביקשתי.
לא רציתי את צומת הלב הזאתי..המיוחדת אם אפשר להגיד ככה.
פשוט לא רציתי את היום הזה.
קמתי בערך ב7 ולא רציתי לצאת מהחדר בגלל שאני יודעת מה יקרה ישר.
חיבוקים נשיקות מסבתא שלי ו"מזל טוב עד 120" ניסיתי לברוח מזה אבל לא הצליח לי.
עד 3 בצהוריים נשארתי לבד בבית בזמן שהדבר היחידי שיכולתי לעשות זה לשמוע מוזיקה והשיר היחידי שלא עיצבן אותי היה אחד השירים האהובים עליי של קינגס.
הדבר שהכי שימח אותי באמת זה שאחותי באה לבקר אותי והביאה לי מתנות מקסימות.אני אוהבת אותך טל תודה רבה על הכל!
הבלוג של אחותי
את האמת..מה אני עוד צריכה?
רק אנשים שאוהבים ודואגים.אנשים שאכפת להם ממני זה הכל..וכל זה היה לי ביום הזה אז תודה רבה להם.

4 תגובות
סרטוןKINGS OF LEON-BIRTHDAY
גיל ההתבגרות
15/03/2014 15:40
אלונה
גיל ההתבגרות
אוקיי אז ככה.
נמאס לי להיות עוד ילדה באמצע גיל ההתבגרות שעוברת את הקשיים שהם בכלל לא קשיים.דיי נמאס לי להתבלבל בשקרים של עצמי בגלל שאני רוצה שהחיים שלי יהיו יותר מעניינים לפחות בעיניי אחרים למרות שבבלוג אני כותבת רק את האמת כי הוא מיועד למטרה שכשאהיה מבוגרת יותר אכנס לפה ואעשה לעצמי קצת פאדיחות.
כל מה שאני רוצה עכשיו זה לדאוג שיהיה לי עתיד טוב,אני רוצה להצליח בבגרות ובחיים בכללי.ובגרות זה הדבר הראשון שמחכה לי.
אני רוצה לצאת מגיל ההתבגרות נקייה פחות או יותר בלי כל מני שטויות שיעלו לי לראש אחרי כמה שנים ויגרמו לי להצטער על זה שעשיתי אותם בגלל לחץ חברתי או וואטאבר.
גיל ההתבגרות זה חרא.המצב עצמו של גיל ההתבגרות זה חרא.ולדעתי ילדים אומרים שהחיים בכללי חרא עדיין לא ראו את החיים מהצד הטוב או בכלל לא ראו חלק מהחיים או שפשוט שחכו את הדברים הטובים כי הדברים הטובים נשכחים תאמינו לי מהר.החיים זה הדבר הכי טוב שנתנו לכם ותגידו תודה.
המשפחה שלכם זה הדבר השני שמחזיק אתכם בעולם הזה שגם עליהם אתם צריכים להגיד תודה לוואטאבר אתם מאמינים או לא.
פשוט תפסיקו להתלוננן ותחשבו שהיה יכול להיות יותר גרוע.
(לכל אלה שאחרי השורה הזאת ישר יתחילו לקלל אותי בתגובות על זה שזה בלוג ומותר להם להתלונן על החיים שלהם כמה שבאלהם הנה לכם ישר תשובה.אני לא מדברת על בלוג.אני מתלוננת פה בלי גבולות בעצמי אז לפני שאתם באים אליי בטענות תקראו פוסטים אחרים שלי.אני מדברת על אנשים ספציפים מהחיים שלי,על חברים שלי,על אנשים שהכרתי או אנשים שאני מכירה.)


2 תגובות
משפחה?תזכירו לי מה זה.מזמן לא היה לי.
22/02/2014 17:04
אלונה
משפחה, אמא, סיפור חיי, חיים
למה הם לקחו את זה ממני?
מתי הילדות שלי נעלמה בדיוק?
למה אני פשוט לא יכולה לחזור להיות הילדה הקטנה,שמחה והספונטנית הזאת שהייתי פעם?
למה הכל צריך ואפילו נראה כמו חייב להיות כל כך קשה?
למה דווקא בגיל הזה אני צריכה לעבור את הקשיים האלה?
למה הם מכניסים אותי למצב הזה שאני לא יכולה לצאת ממנו?מצב לא רק נפשי.
אני רוצה לחזור לבית בו גדלתי למשפחה שגידלה אותי ונראתה כל כך מגובשת ושמחה ביחד.לסבא שלי,לרגע ששיחקנו בגינה של הבית וסבתא הכינה ארוחת ערב.
למה אני צריכה כל הזמן להוכיח את עצמי מולם?למה אני צריכה להוכיח שאני חזקה מולם?
"את צריכה הרי לשמור על המוניטין שלך?הזאת שתמיד יש לה מה להגיד ואיך להתחצף.אף אחד לא ראה אותך סותמת ת'פה כשמישהו פגע בך.בגלל זה את עושה את זה גם לי?"
"את כבר מזמן לא הילדה שרציתי שתהיה לי"
"פעם היית הבן אדם ומה נהיה ממך עכשיו?חבל שנתתי אותך לאמא"
זה הדברים שאני שומעת בערך כבר כל החיים שלי.
אפילו הבן אדם הכי חזק נשבר כשמוצאים את הנקודה הכי כואבת שלו ואני תמיד זוכרת את עצמי החזקה במשפחה שלי
אני זוכרת את עצמי מגנה עליהם.כל הילדות שלי הייתי ה"חיילת" הקטנה שהם ניסו לגדל לא בשביל להשתמש בי,לא בשביל שהם ישבו ואני אטפל בהכל
הם לא ניסו לעשות ממני חייל הם ניסו לעצב אותי,לעצב את האופי שלי כאילו זה מתנה בשביל דודה שאוהבת מעטפות ורודות או וואטאבר.
למה הם חשבו וממשיכים לחשוב שאפשר לעצב אותי?
ניסו לגדל חייל..וכנראה שהם הצליחו וכשאני אומרת הם אני אומרת שנה אמא שנה סבתא וכל החיים סבא.
הייתי או שם או שם.אני כבר לא זוכרת מתי היה לי בית קבוע.
הריבים הפנימיים האלה שעליהם אני לא רוצה לדבר עם אף אחד כי "מה שקורה במשפחה נשאר במשפחה"
ככה ניסו לגדל אותי.
ככה הינו אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד ומה קרה עכשיו?!
זהו?!נמאס לכם?!
עכשיו ה"מסורת" הזאת כבר נשכחה.
עכשיו זה יותר אני בשביל כולם והם בשביל אחד והאחד הזה זה הם.
למה הפכנו לכאלה ומתי?לא יודעת..
למה כל אחד דואג לעצמו?ולמה המשפחה שלי כבר לא נראית כמו משפחה?
הלוואי שהיו לי את התשובות האלה אולי אז היה לי יותר קל.
נכון שאבא לא היה לי אבל זה לא הדבר שמזיק לי ואני יודעת שיש מלא אנשים\ילדים שאין להם הורים בכלל ואני לא אומרת שאני מוכנה לוותר על שלי.להפך,פשוט נמאס לי להדביק את כולם ביחד.
זה השפיע עליי כל כך..ואני מקווה שהם יודעים שאני כבר לא החיילת שהם גידלו לא החיילת הקטנה של אמא ולא החיילת הקטנה של אף אחד יותר.
המילה אמא כבר לא אומרת לי כלום וזה כל כך עצוב..קשה לי להגיד את זה אבל זאת המציאות של עכשיו.
וכבר כמה זמן אני מרגישה כאילו החייל הזה שיש בי נשבר אבל עדיין מנסה לתקן את המשפחה שלו,את הבית ממנו הוא בא,את החיים היחידים שבאמת נשארו לו ובמקום זה הוא נשבר בעצמו.
סליחה אבל אתם נהייתם הכובד שלי ולא משפחה.
אף אחד כבר לא קדוש אז תתחילו להתרגל למציאות של עכשיו.
אני אוהבת את כולכם אבל אני צריכה לנשום ואני צריכה מקום משלי כי ככה אני לא אוכל לסבול עוד הרבה.
כבר אמרתי ביי לבית שלי,לאמא ולבן זונה שנשאר מאחוריי סוף סוף והלכתי ממנו אבל בתכלס מה עוד נשאר לי חוץ ממנו?לצערי כלום.
2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
איך אפשר לתקשר איתי?
כל מי שרוצה להכיר אותי,צריך עזרה,דעה,התייעצות תרשמו לי במייל אשמח להכיר ולעזור :)
alonafox@walla.com
אובססיה#1

אני יותר מאובססיבית מלהקה הזאת.אני יודעת כל דבר על כל אחד מהם.בקיצור-אובססיה ><.הם נהיו חלק בלתי נפרד ממני לפני ארבע שנים.אז,קינגס אוף לאון היא להקת רוק אמריקאית מנאשוויל, טנסי. חברי הלהקה הם האחים אנתוני קיילב פולוויל (סולן/גיטרה), אייבן ניית'ן פולוויל (תופים/קולות) ומייקל ג'ארד פולוויל (גיטרה בס/קולות/סינתיסייזר), ובן דודם קמרון מת'יו פולוויל (גיטרה/קולות). כל חברי הלהקה מוכרים דווקא בשמות האמצעיים שלהם. ה"ליאון" שבשם הלהקה הוא שמו של סבם (גם שמו האמצעי של אבי האחים הוא ליאון).כרגע אני מחכה לאלבום החדש שלהם שנקרא "Mechanical Bull" שאמור לצאת לאור ב24 לספטמבר.