ואם,אם רק תחזור לפה,אליי,לשעה,חצי שעה,מצידי אפילו חמש דקות!זה יספיק לי.לראות אותך לשנייה,זה כל מה שאני רוצה.רוצה שתראה מה נהיה ממני.איפה אני גרה,עם מי.לראות אותי מנגנת על גיטרה כי מתי שעזבת עוד לא ידעתי לנגן עליה..ועכשיו תראה אותי.כמה דברים למדתי.כמה השתנתי.הגעגוע לא עוזב אותי ליום אחד,לשעה,לדקה ולשניה אחת.
אני נזכרת איך הכל היה פשוט כשאתה היית לידי,כשהיית חיי ונושם עם יכולת לדבר לזוז ולצפות בי גודלת לך בידיים.תוך שניה כל זה עזב אותך.ואתה,אתה עזבת אותי ואת המשפחה שאהבה אותך נורא.
כן.לא היית הסבא "הביולוגי" שלי..היית החורג..ויודע מה?!כשאתה היית לידי לא נזכרתי בכלל בסבא האחר שיש לי ה"אמיתי".אף פעם לא ספרתי אותו לא שבכלל ראיתי אותו.הא..ראיתי אותו.פעם אחת ושמעתי עליו סיפורים נוראים.איך שהוא הרים יד על סבתא שלי.ואיך שהיא חייה באייום 3 שנים.
לעומתו אתה בחיים לא נגעת בזבוב שלא נדבר על אנשים אפילו.
כואב לי בגרון,כאילו אבן תקועה לי באמצע.כואב לבלוע את הכאב,צער,את הגעגוע ואת הדמעות.
בשנה הראשונה רציתי להרוג את עצמי,רציתי להכאיב לעצמי בשביל לשכוח את הכאב הפנימי ולהחליש אותו עם כאב גופני.ומה..כשעשיתי את זה,זה עזר לי?
לא.זה לא עזר.אז היו לי רק סימן בלב ועכשיו נשארו סימנים על הגוף..חשבתי שיהיה תמיכה מהצד של אמא שלי בכל זאת היא אמא שלא נדבר על זה שהיא פסיכולוגית.אבל לא היה..הייתי אז בת 12\13. למה,חשבתי על משהו חוץ מכעס וכאב?
לא.הייתי טיפשה ועכשיו אני מצטערת על זה.האינטרנט והטלוויזיה השפיע עליי.ראיתי שאנשים חותכים את עצמם ונהנים מזה ואומרים שהכאב עובר.אז ניסיתי.לא עזר.ניסיתי עוד פעם ועוד פעם זה לא עזר אף פעם אבל עדיין,המשכתי לעשות את זה.חלק מהצלקות כבר נרפאו וחלק עדיין לא..חלק היו עמוקות מדיי.והקטנות?אני עד עכשיו זוכרת איפה הם היו פעם.עכשיו אני מצטערת על זה.
יום אחד חתכתי.וחתכתי כל כך חזק שהדם לא הפסיק לרדת ואז באמת נבהלתי.פחדתי על החיים שלי.ואז למדתי להעריך אותם הבנתי שאני לא באמת רוצה למות ולברוח מזה אלא להישאר פה ולסבול בשקט.מאז,הבטחתי לעצמי שאני בחיים לא אחתוך יותר.ומאז לא עשיתי את זה.פחדתי נורא שאחותי תגלה.היא הייתה מתחרפנת מזה לגמרי..עד עכשיו היא כנראה לא יודעת אבל הגיע הזמן לספר לה מה באמת היה..אז זה מה שהיה סיס..יש לי בשביל מי לחיות.בשבילך.כל יום אני אומרת תודה שיש לי אותך. בלעדייך אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה.אני יושבת פה כבר שעה ונזכרת בעבר,בילדות וחושבת שבלי להשלים עם זה אני לא אוכל להמשיך הלאה.טועה.
בכל זאת המשכתי ואני כבר לא הילדה הזאת שהייתה לפני שלוש שנים.נהייתי אחרת.בכלל לא דומה לה.והייתי רוצה לחזור להיות מי שהייתי אבל מצד שני גם לא.
חשבתי שכתיבה זה באמת לא בשבילי ועוד פעם טעיתי.אחותי המליצה לי לפתוח בלוג אמרה לי שזה משחרר.וזה באמת ככה.
כמובן שזה לא עוזר לי להתגבר על האובדן אבל זה עוזר לי לא להחזיק הכל בבטן.
ככל שהימים,החודשים והשנים עוברים והם עוברים מאוד מהר אני מתחילה להבין שהייתי פשוט רוצה להירדם לתקופה מסויימת להתעורר מתי שהכל נגמר.מתי שיהיה לי קל יותר.מתי שכל מה שמסביבי ירגע ויהיה מה שהיה.רק אז אני אהיה בסדר.
אחותי,סבא,אני אוהבת אתכם 3>
אחותי,סבא,אני אוהבת אתכם 3>
;){kind=link}