אתמול בלילה אמא של ילד שאחותי לומדת איתו נפטרה.היה לה סרטן.בדרך כלל חיים של אנשים אחרים לא ממש מעניינים אותי אבל כשזה נוגע למשפחה עולה לי מן תחושה של הזדהות.סבא שלי שהייתי מאוד קשורה עליו גם נפטר מסרטן.רוב האנשים שקוראים את הבלוג שלי בטוח יודעים על זה מכיוון שכמעט כל פוסט שלי הוא עליו.
לא היה לי נעים לשמוע שלאותו ילד כבר לא יהיה אמא דואגת.היה לי מאוד עצוב מזה..הלוואי ויכולתי לעזור לו במשהו.רק שלהגיד "משתתפת בצערך,שלא תדע עוד צער" לא עוזר.
אותו ילד ידע שהיא הולכת למות.הזמן שנותר לה היה ספור בימים ואת הרגעים האחרונים שלה הוא היה איתה.
לדעת שמישהו קרוב אליך הולך למות ושלא נשאר לו הרבה זמן זה יותר כואב מלגלות על דבר כזה ב"הפתעה".
כשסבא שלי היה בבית חולים כל יום אני ואמא שלי היו מבקרים אותו.כל יום מחדש לעמוד ליד המיטה שלו ולראות איך שהוא בקושי קם לשבת ולדעת שהוא לא יחזיק מעמד ככה הרבה זמן היה כואב.מאוד כואב.
אני זוכרת איך שהוא היה מחזיק את היד שלי חזק והדמעות פשוט היו עולות לי והוא היה שואל מה קרה והייתי עונה לו שאני בוכה משמחה כדי לא להכאיב לו בנוסף.להכחיש היה עוד יותר כואב.להראות לאנשים סביבי את החולשה ונקודה רגישה שלי היה כואב,הכל באותו זמן היה מזכיר סוף העולם.לסבא שלי היה סרטן,הוא התפשת נורא מהר,תוך חודש סבא שלי כבר היה מאושפז בבית חולים ולאחר חודש הוא נפטר..
הוא היה בן אדם חזק וכשמשהו כאב לו הוא לא שיתף.הוא שתק עד שהכאב יעבור לשלב שאי אפשר לשתוק ופשוט רואים שמשהו לא בסדר בו.תמיד היינו "מגלים" שמשהו לא בסדר איתו.הוא אף פעם לא היה אומר.מי יודע,אולי אם הוא היה מתלונן על כאבים בזמן הנכון עוד היה אפשרי להציל אותו מזה.
הייתה לנו אפשרות להחליט,או לעשות לו ניתוח שיכול להציל אותו או להשאיר הכל ככה ולדעת שהזמן שלו מוגדר בחודשים.בחרנו בניתוח.הניתו לא הלך כמו שהיה צריך והזמן הגדיר בעצמו את יום המוות שלו.
הזמן עבר כל כך מהר,הוא "חפר" לו קבר.ראיתי את סבא שלי שזכרתי אותו כאיש חזק פיזית ונפשית מתרחק מהעולם הזה והולך לעולם הבא.
הזמן,אף פעם אין אותו מספיק.
תלמדו להעריך את הדברים שיש לכם עכשיו,אפילו אם זה מעט,כי בשניה אחת כל מה שיש אפילו אם זה ממש קצת יכול להיעלם ואז לא יהיה לכם כלום.
;){kind=link}